שימוש בסיסמאות, חוסר שקיפות, עמימות, אמירת חלק מהאמת, הסחה, הדחקה, דגש על חיובי והעלמת השלילי, ניצול תופעת העדר, האצלה (העברת הכוח ממשהו למשהו אחר כדי להפוך אותו למקובל יותר), שימוש בידוענים, הוצאת דברים מהקשרם, שימוש בתת מודע, בדחפים, בתמרון, בהפתעה. ככה עושים מניפולציה. אבל גם בחירת פונט למשל, פעולה עיצובית בסיסית ותמימה לכאורה, יש בה יסוד תחבולני. ראשית קובעת את קצב ואופי הקריאה ושנית מייצרת קונטקסט וסאבטקסט
מספרים שמסע גדול מתחיל בצעד קטן, ושהשלם גדול מסך חלקיו. אולי בדומה לכך, אוסף של פעולות קטנות שנראות לא מזיקות, יוצרות מפלצת מניפולטיבית שאין למעצב כל שליטה עליה
דמיינו כי העולם כולו מכפיל את גודלו בִּן רגע. הבתים, ההרים, בני האדם ובעלי החיים, הכל הכפיל עצמו. נעשה מעשה דרמטי, אך אין איש היודע. הלוא כלי המדידה הכפילו את גודלם, כך שמטר למשל, נעשה שניים, אבל גם הסרגל הכפיל עצמו ואת יחידות המידה שעליו. איברינו אף הם הכפילו את גודלם, וכך גם האטומים מהם מורכב העולם. כיצד תדעו מה קרה? מלבד תחושה עמומה שמשהו אינו כשהיה, אין באמת אפשרות לדעת מדוע הגדלנו בשקל תשעים. מניפולציה מושלמת
מעצב טוב הוא מעצב שמצליח להעביר את המסר המורכב שעומד מולו בצורה מינימלית ומיידית, תרתי משמע. בתקופה בה האדם מופצץ בכל כך הרבה אימאג'ים ומסרים – לעיתים סותרים – חלון ההזדמנויות להכנסת מסר ויזואלי הולך ומצטמצם. המעצב מגלף ככל שיוכל, בכדי לצמצם את המסר למינימום ההכרחי, אך במעשה זה הוא יוצק לתוך עבודתו פערים, שאותם הוא צופה שהנמען ישלים בעצמו. וכך, ככל שהמסר מורכב יותר, הפערים הנפערים גדולים יותר, ומיומנותו של המעצב ביצירת מניפולציות הולכת ומשתכללת. בטרם נריע למעצב על ההשתכללות המתמדת, בל נשכח כי קפיצות הפערים הללו מאפשרות למעצב להחדיר מסרים אותם הצופה משלים בעצמו, ובכך לפטור עצמו מהאחריות למסר הסמוי
נהוג לטעון שמעצב איננו אמן כלל וכלל. יש והפילוסוף היווני אפלטון היה מתנגד לקביעה זאת. לטענתו של אפלטון, אמנות החיקוי – המימזיס – מייצרת שקרים המרחיקים אותנו מהאידאה, מהאמת, ולכן האמנות מייצרת נזק. עיקר עבודתו של האמן היא לשכנע את הצופה כי האמנות העומדת מולו היא "הדבר האמיתי". הנטייה המיידית היא לקפוץ ולומר שהמעצב מייצר אף הוא אשליות באמצעים מניפולטיביים, ולכן אף הם מייצרים נזק. אך המשך קריאה בעמדתו של אפלטון מגלה כי אם כבר האמנים כאן, כדאי לעשות בהם שימוש תועלתני לטובת המדינה. כלומר, מעצב הנותן שירות לגוף גדול כגון מדינה, אינו תועמלן מניפולטיבי, כי אם בעל מקצוע נחוץ במדינה האידיאלית של אפלטון, ואולי אפילו אמן בעצמו
נישאר לרגע עם אפלטון וניזכר במשל המערה: אנשים כבולים בשרשראות בתוך מערה מול קיר, עליו מוצגות צלליות של בובות, שנוצרות מחסימת אור שמקורו באש הדולקת מאחוריהם. מניפולציה, אין ספק. ביום אחד (שיסתבר כבהיר), מצליח אחד מהאנשים להשתחרר מכבליו, לצאת מהמערה ולהסתנוור מהאור. מהאמת. בשמחה הוא חוזר פנימה, לספר לחבריו על שגילה, אך אלה מבטלים את עדותו בבוז וטוענים כי הוא משוגע. אפלטון מספק את הוורסיה שלו ל"מטריקס", "המופע של טרומן" וסרטים עכשוויים הדנים בשאלה: כיצד העולם – באמת ובתמים – בנוי, והאם הוא מקפל בתוכו מערכת שלמה וסדורה של אשליה. עבור מעצבים רבים יהיה מדכדך לגלות שהם מתפקדים כשחקני הצללים המשלים את יושבי המערה, או גרוע מכך כ"הסוכן סמית'", על אף הקפדתו על חליפה מעוצבת
הפורמליסט הרוסי ויקטור שקלובסקי התייחס לאמנות כאל תחבולה הגורמת להתבוננות לא אוטומטית של המציאות. את הפעולה האמנותית הבסיסית הזאת הוא כינה "הזרה" אשר הופכת את המוכר לזר, ומאפשרת לאמן לגרום לצופה להתעכב, או להתבונן באופן חדש ורענן על פרטים שביומיום נדמים כלא מעניינים, משמעותיים או יפים. מכאן שהאמנות משמשת תפקיד של מנחה, המציגה אלטרנטיבות של תפישות עולם ועל האמן מונחת אחריות גדולה כמורה דרך ובמידה רבה כפוליטיקאי. לכן, על הצופה לצאת מתוך נקודת הנחה שיש מסר חבוי, מבעד למעטה הסמלים הניבטים אליו. תפישה זאת בהחלט מזכירה את תפקידו של המעצב הגרפי, אך בתוספת שלב המכיל את המניפולציה המשמעותית באמת. המעצב נוטל אובייקטים יומיומיים (חלב, נניח), והופך אותם למיוחדים באמצעות ההזרה ובכך מחדיר לתוכם משמעויות חבויות (חלב זה בריא, חלב זה גברי וכו') בדיוק כפי שתיאר שקלובסקי. בנקודה זו מופיע השלב הנוסף: המעצב מטמיע את האובייקט חזרה בחייו של המשתמש, עם כלל המשמעויות הסמויות הללו, אך באופן ההופך אותו למוכר, שכיח. ושווה כסף
לאיש הצבא יש עקרונות מגוונים לשימוש: אחדות המטרה, התקפיות, שיתוף פעולה, ריכוז המאמץ, חיסכון בכוח, תמרון, הפתעה, אבטחה ופשטות. בשינוי ניסוח קל, עקרונות אלו יכולים להפוך לעקרונות עיצוביים של המעצב החזותי. עם זאת, המעצב אמור להוליך את המשתמש, אך האם עליו להוליך אותו שולל? יתרה מכך, האם עליו להתייחס אליו כאל אויב או יריב, אותו הוא צריך להביס? גם אם נניח שכן, כדי לא ליצור מפח נפש (אבל ליצור לקוחות חוזרים כמובן), רצוי שהמעצב יסתיר טוב טוב את העובדה שבקרב שעל הנייר, הוא כבר ניצח
כניסה לקולנוע או לכל מופע בדוי אחר לצורך העניין, תוחמת את המניפולציה המתרחשת בין כותלי האולם לזמן ולמקום ספציפי. הצורך האנושי הכל כך בסיסי הזה אף מתעצם פי כמה, משום שהצופה מסיר את כל המגננות שלו ומשהה את השיפוט שלו לכל זמן המופע. לעומת זאת, מניפולציה אפקטיבית מכה ברגע שלא מוכנים אליו ובמקום לא צפוי. יתרה מכך, אחת העוצמות של המניפולציה נובעת מכך שהיא אינה תחומה לזמן ומקום מוגדרים. הפסקת הפרסומות בטלוויזיה למשל, היא טווח זמן מוגדר מראש, בו מתרחשות מניפולציות רבות. עם זאת, דווקא מהרגע שבו הפסקת הפרסומות תמה, או אז מתחילה המניפולציה המשמעותית
מסופר על הממציא דדלוס, מתכנן מבוך הלבירינת, שנזרק לתוכו אך הצליח למצוא את דרכו החוצה, מהסיבה הפשוטה שבתור מתכנן המבוך ידע כיצד הוא בנוי. רצינו מאוד לטעון שמעצבים פועלים באופן דומה, ובמניפולציות שהם עצמם מייצרים, הם לא נופלים. עצם זה שמעצב בחר במקצוע כזה, היא היא המניפולציה הגדולה ביותר. האשלייה העצמית ש"לי זה לא יקרה" איננה עומדת במבחן המציאות, והראיה לכך היא מספר המעצבים שנופלים קורבן למשל לאופנות עיצוביות (מזעזעות כמובן), שנתפרו באופן מניפולטיבי על ידי מעצב אחר, שנופל קורבן למניפולציה נוספת שנעשתה על ידי מעצב נוסף, וכך הלאה במן מעגל סיזיפי ומעוצב היטב. לבירינת
מניפולציה יעילה תעלה ספקות בנוגע לשאלת הרצון החופשי. אולי הויכוח העיקש בין מצדדי הדטרמיניזם והרצון החופשי נגרם בראש ובראשונה בגלל מניפולציה? מעצב יכול להשפיע על המשתמש בצורה כל כך משמעותית, שלא ברור אם הוא מולך למקום ידוע מראש, או שהוארה בפניו האופציה החכמה יותר והוא בחר בה בעצמו. לויכוח זה קרא הפילוסוף הגרמני קאנט "אנטינומיה", דהיינו ויכוח שתוצאותיו הן רציונליות במידה שווה אך סותרות זו את זו. אנחנו רוצים להאמין שלמעצב יש כוח רב, איתו באה אחריות גדולה, אך האם מכאן ניתן להסיק שמעצבים מחוללים ויכוחים פילוסופיים חסרי תוחלת? היינו שמחים אם לפני זה נפתור ויכוח חשוב לאין ערוך: איזה פונט קריא יותר – פרנקריהל או הדסה
